בילדותי ההתחלתית (כי עכשיו אני בילדותי המתקדמת) עסקתי בספורט תחרותי. לא כי אמא או אבא דחפו אותי לזה, אם כבר ההיפך הוא הנכון. אולם הייתה תמיד שם נטיה טבעית לעיסוק בספורט ולרצון לנצח בו. אז רצון לנצח היה, יכולת בהחלט הייתה, מורים טובים על הדרך הגיעו גם הגיעו. רק מה, שנאתי כל חלק בהרגשה.
הבטן שמתהפכת כל הבוקר לפני התחרות, הדופק המואץ, היובש בפה וההמתנה שנדמה כי אורכת נצח על קו הזינוק לפני המירוץ בו אני ואת הולכים לרוץ… כן כדי לשבור את השיא שלי ושלך. ובעיקר שלי, עם עצמי אל מול עולם בני האדם.
אז מהר מאוד הבנתי שאני לא אוהבת להתחרות למרות שמאוד אוהבת לנצח. אבל מעל הכל שרתה גם ההבנה המוחלטת שכרטיס היציאה שלי מחיי היומיום המשמימים והרפיטיטיבים (דע עקא הישיבה בכיתה עם עוד שיר חסר משמעות בשיעור ספרות/תרגיל במתמטיקה שמבוצע בעיקר על ידי מורה גינרי ועייף וכיוצ״ב) היה הספורט התחרותי. אז זרמתי.
בהתחלה זה היה מיונים בשיעורי ספורט אל מול הכיתה עצמה, אחר כך היה להוציא אותי באמצע שיעור על מנת ללכת לרוץ עם כיתות בוגרות יותר ולבסוף מירוץ עירוני, מחוזי, ארצי והיי אפילו בינלאומי… הקדימון היה סבל שבצידו חיכו ים של סוכריות להמתיק את הגלולה.
הכרתי אנשים מכל הרבדים, התדוועתי לסיגנונות שונים, הלכי רוח, רקעים, תרבויות ובשלב מאוד מאוד מוקדם הבנתי שהעולם הוא גדול ורווי אבני חן וכי להשאר בביצה השכונתית, צפונית ו״מפומפרת״ ככל שתהיה – לא יהיה רעיון טוב בעבור אדם רחב אופקים כמוני, ילדת העולם הגדול, ספורטאית תחרותית.
אך בשלב מסויים הסלידה שלי מהסטרס שלפני כל מקצה גבר על כל תחושה אחרת ופרשתי בעודי בשיאי… אפילו לפניו. הצורך שלי להיות בשלווה וללא המבטים המוזרים, התחושות המותחות, המרפקים שצריך תמיד לדחוף איתם וכל האנרגיה הדחוסה הזו לא התאים לדגיגה שוחרת השלום וההרמוניה שאני. רציתי אור ואהבה, ים ויצאתי לחפשם, על גבעה ועל הר.
חיפשתיהם בצבא אולם לא מצאתיהם אז הלכתי למסלול קצונה אחרי ארבעה חודשים וגם שם לא נמצאה השלווה, חיפשתיהם בטיול בחו״ל אולם לא מצאתיהם אז טיילתי בלבדות עילאית כדי להיות אני עם אני, חיפשתיהם בלימודי משפטים (למרות שהתכנון המקורי היה בכלל הודו) אבל לא מצאתיהם גם שם, חיפשתי בזוגיות, בין בני המשפחה, חיפשתי בחיים התל אביבים מלידה, בחדר כושר, בלימודי יוגה, בלימודי זומבה, בעולם המוסיקה ואפילו לקחתי נתיב של רפואת צמחים כדי למצוא את סעיף אי התחרות הנכסף.
ואם לא זאת אף זאת, כנראה שמרוב ייאוש הלכתי לחפש חוסר תחרות אצל חמותי שתחיה, אם תחפוץ נפשה… אבל גם זה נדון לכישלון אמיץ.
איפה לא חיפשתי איפה? חיפשתי מתחת לסלעים ובמרומי פסגות, במעמקי הים ובצניחות ממטוסים, באומנויות לחימה ובמגוון תחומי ריקוד, בלימוד שפות ובלימוד אנשים, חיפשתי במרומים וחיפשתי במעמקים ואם לא הספיק אז גם במורי נבוכים אך השלווה ואי התחרות בוששו מלהגיע וכל מה שהצלחתי למצוא זה את אותו הדבר -קדימון של סבל שבצידו חיכו ים של סוכריות שהמתיק את הגלולה. התחרות מצאה אותי, לא השלווה.
ואז זה הכה בי… כך פתאום, ההבנה הבלתי מעורערת שככה נוצרתי, מועדת לתחרות שכזו. שלא משנה מה אעשה או במקרה שלי מה לא אעשה הם יתחרו בי, או לפחות ינסו… וכשיעשו כן לא אוכל שלא לשלוף את הגלדיאטור, הסמוראי, הבננה לוטי על חוף ים תאילנדי שבשבריר השניה תשבור כל דיאטה עמידה – כי היא פשוט כל כך יותר מפתה.
אז לחיי הבננה לוטי של שי הבנגלדשי… שלימד אותי שדברים מצויינים מגיעים באריזות קטנות, שאם אין אני לי מי לי, שגם אדם עני יכול להיות נדיב, שלאהבה אין שתי פנים וששום בריה חיה לא יכולה לעמוד בפני נוטלה-בננה-חלב קוקוס-ובצק. ושאם במקרה, אבל ממש במקרה מישהו מנסה להוציא ממני את הבננה לוטי שבי – אז לתת לו שפריץ הגון של חלב קוקוס לעין ופשוט לנצח כי בתחרות כמו בתחרות-אין כזה דבר שאין כזה דבר.