זו רק אני או שנראה כי החיים הפכו כאן לבלתי נסבלים? לא באופן רציף, לא באופן מתמיד אבל משום מה מלווה אותי תחושה שעם כל כישורי הרבים אני חיה יותר ויותר על ספקטרום הבלתי נסבל.
אלימות, שחיתות, כאוס, אנשים רבים צועקים רוצחים מרמים, מגיפות מסיכות, גידופים, שברי דמוקרטיה בצורת ממשלים חלשים שנופלים כל שני וקמים בחמישי עם המצאה אפילו יותר הזויה מקודמתה. קרינות, קדיחות, גלי חום. גזענות במסווה של נפוטיזם מכל כיוון אפשרי והסלמה מהצד המופלה לרעה באופן אלים באותה המידה. יותר ויותר תאוריות על השתלטות עויינת על איך אנחנו אמורים לנשום בחמישים שנים הבאות, האזנה כפגיעה בפרטיות באמתלת ביטחון ופחות ופחות שליטה על כספנו, נכסינו, רצוננו וחירותנו. ואם לא זאת אף זאת, הכפייה על כל סוגיה דופקת על דלתינו.
באלאגן באלאגן באלאגן.
וחוסר האחווה… מה איתה? לאן הגענו? ויותר מדויק: לאן אנו הולכים? וממתי הספקטרום נהיה ספקטרום הסבל ולא ספקטרום החיים? סטנדרטים כידוע זה דבר יחסי… האם הורדנו את הסטנדרטים מחיים ל… הישרדות בוטה?
ואוי… כמה שבוטה…
בוטה כמעט כמו ביטוי קלוקל שאבד עליו הכלח. הפכנו להיות עצבנים, לוחמנים, אלימים מילולית ופיזית כ default של מערכת ממוחשבת עם וירוס נבזי. והוירוס כדרכו של וירוס ניזון מהמאכסן שהולך והופך יותר מדוכא, שלילי, ביזארי, חסר יושר חדוות חיים ורצון לסייע. הוירוס זה אנחנו ואנחנו זה הוירוס.
יש שיגידו שזה טיבו של דיכוי… היכולת להטביע לאנושות את הראש מתחת למים באופן שרק לפרקים יוכלו להוציא את הראש לשאוף שאיפה קטנה כדי לא למות לחלוטין (כי בואו, העולם עוד צריך נמלים עובדות) ובחזרה למים, אשר שם במקום לזרום נאבקים עד נשימה אחרונה רק כדי להוציא את הראש שוב מעל המים…
אז כן… יכול להיות שזו תחושה סובייקטיבית של אנשים שרוצים להתנער מלקיחת אחריות אישית, יכול להיות שהממסד מנסה לעשות את המיטב במסגרת האילוצים ואין האונות בו מתנהל בעשורים האחרונים ויכול וזה משהו שתמיד היה קיים והיום פשוט מדברים עליו יותר… אבל בין כל הWhat if's האלו קיים משהו אחד שנראה כ-די אבסולוטי. משהו שלא משנה כמה כביסות נעביר אותו עדיין הריח המצחין ישאר כמו בכביסה עיקשת שלא צולחת ואנו מוצאים את עצמנו בוכים לאמא על ״מה עשיתי לא בסדר?״.
אוי אמא, מה עשינו…
החוסר יכולת שלנו לאהוב ולקבל את האחר כפועל יוצא של חוסר יכולת שלנו לאהוב ולקבל את עצמנו.
כמה שאני נתקלת בתופעה בשנים האחרונות… כמעט על בסיס שעתי. בסופרמרקט, בעבודה, בכביש בפגישות משפחתיות (!) וכמעט בכל פינה. כמה אנחנו אוהבים לא לאהוב? כמה אנחנו אוהבים להבדיל וכמה… אבל כמה אנחנו אוהבים להוקיע את מה שאנחנו לא מבינים.
קבלת האחר (ממני) כמעט והתאיידה… ואת מקומה תפסה שנאת החינם. באנו חושך לגרש, אבל בידינו אין כבר אור, במקסימום אש.
ואש זה כח יוצר אבל גם כח מכלה… ונדמה אבל רק נדמה שכילינו את נפשותינו בשם הכלום והסתם. אנחנו מכלים את נפשותינו לשם הוכחה עיקשת למוסר כפול וצבוע. יצר הרע משתלט שוב ושוב והאש שורפת כל זכר לחמלה, אנושיות, חברות ואהבה. ואיפה האהבה?
שמישהו יביא כבר דלי של מים כי נשרפות לי האצבעות מלכתוב אותיות של אש… שמישהו ישקה אותנו הצמאים ליחס, אהבה, רעות הדדיות כי יבשו גרונותינו מלצעוק חמאס. שמישהו ירווה את אדמת הטרשים עליה אנו מנסים, ללא הועיל להפריח שממה שממזמן היה נדמה שפרחה אך חוזרת להראות קרחותיה. שמישהו ישיב עטרה ליושנה, שהכנות תשוב למחוזותינו, שהיושרה תשכון בלבבנו שהאופטימיות תשוב לנחלתינו.
שיש עוד סיכוי אחד לאהבה. ואם לא אז שתתפוצץ כבר הבועה…
לחיי סוף שהוא תמיד התחלה.