היום כמו אתמול ומחר כמו היום ועל רצף הזמן שנצפה ממרום,
נראה כי הכל בדיוק כתמול שלשום,
שיעמום חברים, יכול להיתכן גם בחלום.
והם אומרים ״איזהו העשיר השמח בחלקו״ כמעין פיזמון
למציאות אפופת שיגרון
או בעצם שיגעון…
אולי נפתור את זה בהריון?
העצם הזו תקועה לי עמוק בגרון…
חם לי. אני דביקה וכשיוצאת מהמזגן להצצה חוזרת בבושת פנים פנימה.
אוגוסט היקר, ממש כמו אוגוסטוס וחבריו הכובשים, מרגיש כמו מלחמה אחת גדולה. לנשום עוד קצת, להצליח להעביר עוד לילה, עוד אימון, עוד ישיבה ברכב רותח וזליגת זיעה בכמויות מסחריות עד שהמזגן מצליח לקרר. עוד ועוד ועוד מאין האונות וחוסר היכולות לתפקד נורמאלי במציאות כבשנית.
גל (חום) רודף גל ונשבר. גם אני…לפעמים…
עד מתי אוגוסט 2022, עד מתי?
״מכל מלמדי השכלתי״' אחלה מנטרה שבעולם. עברתי לילה חצי לבן, מפה לשם 4:45 כבר לא יודעת איך לכבות את המוח שקודח לי על כמה החיים הפכו לקלסטרופוביים מאז שוירוסי שפעת הפכו לפנדמיק, קמתי מהמיטה ואמרתי לעצמי… ״יאללה, תמיד פינטזת על ים בבוקר לא?״
פנטזתי, הלכתי, גלשתי, התהפכתי, צחקתי כמו ילדה פרועה, כמעט בכיתי על מר גורלנו בעולם מנופח עם מציאות מושחתת ויצאתי מהמים נקיה. מקווה אמיתי-ים, יבשה.
בעודי יושבת על החוף עם שיער פרוע ותחושת רגיעה מנטלית בדיוק כמו אחרי סערה ששכחה, נטיפי מים זולגים מקצה תלתלי ונטיפי אדרנלין זולגים מקצוות גופי מטשטשים את פירפורי הגסיסה של נפשי הכלואה ובמקומם מזרימים אנרגיה הורמונאלית מופלאה בעורקי מבחינה אני ב… נמלה. אבל לא סתם אחת אלא ספידי גונזלס של הנמלים!!! זו הקטנטנה נתנה ראבק שרק ראבאקיסטים יודעים הישר לכיווני. מפחיד.
מצחיק איך יצור כל כך קטן יכול להבהיל ענק (יחסי). מצחיק איך אנחנו בוחרים להירתע מג׳וק, עכבר או נמלה אבל לענות להוא בכביש אין לנו שום בעיה. מצחיק איך אנחנו מתעקשים ללכת נגד הטבע בכל הזדמנות שיש ואז בוכים שהטבע ״גוזל״ מאתנו. מצחיק איך אנחנו חושבים עקום. קצת מציק המצחיק…לא?
אז בעוד הוונדר-נמלה נותנת ראבאק שלא מבייש את קרל לואיס, אני מעיפה אותה כמו שמעיפים גולות הרחק הרחק. לא הורגת – מזיזה הצידה, רומזת לה לשנות כיוון. אז זו האחרונה הולכת ושבה על עקבותיה בריצה פסיכית לעברי לא משנה כמה פעמים אשלח את הגולה ממני.
בפעם השביעית או השמינית כבר התייאשתי ואמרתי ״פאק איט שתעשה מה שבא לה״, נימי הנמלה דפקה עוד רייס לכיווני ואו אז, כבאופן פלאי, עברה את קו הגבול שהצבתי לה לכיווני, חצתה אותו (מבחינתי) ו… נעצרה.
חמש דקות שלמות עצרה נימי 10 סנטימטרים ממני ולא הנידה עפעף. בהתחלה חשבתי שהיא נפטרה מכל המאמץ כי לא ראיתי מילימטר של תזוזה למשך דקות ארוכות, אבל אז הבנתי שאני זו שטועה-נימי הנמלה הסתכלה עלי חמש דקות ופתאום כאילו וקמה לתחיה, התקרבה לכיווני עוד שנטימטר בודד (סטייל ״למה מהקרה?״) ו…ביצעה עקיפה! כן כן, עקיפה… ממש כך.
נימי הנמלה הייתה צריכה לעצור שניה לחשוב, להסתכל לי ברטוב של העין ולעמת אותי עם עצמי, לשאול אותי בטלפתיה נמלית (כי הרי בואו, כולנו נמלים בדרך זו או אחרת) מה יש לי, ולמה אני כזו ומה בכלל הקטע ובואי שניה ג׳ול, תנשמי תחשבי תחושי תפרקי ותנסי להבין מה באמת אוכל אותך כי זו בטח ובטח לא אני… אני נימי ואני אפילו לא בגודל הציפורן הקטנה שלך אז בחייאת… מה לך?
מסקנה – לך אל הנמלה עצל… למד ממנה דבר או שניים ובעיקר למד להפסיק לעוף על עצמך על 200, כי לה אין שיניים, יש לה סתם רצון להגיע למקום אחר והיא בהחלט יכולה למהר, בדיוק כמוך אז או שתשאר או שתתבדר… אבל עזוב אותה בשקט היא כולה בדרך לאנשהו ואתה עומד בדרכה, כי זו הנמלה- לא עצלנית כמותך אלא חרוצה.
נמלה לימדה אותי היום … נמלה
בילדותי ההתחלתית (כי עכשיו אני בילדותי המתקדמת) עסקתי בספורט תחרותי. לא כי אמא או אבא דחפו אותי לזה, אם כבר ההיפך הוא הנכון. אולם הייתה תמיד שם נטיה טבעית לעיסוק בספורט ולרצון לנצח בו. אז רצון לנצח היה, יכולת בהחלט הייתה, מורים טובים על הדרך הגיעו גם הגיעו. רק מה, שנאתי כל חלק בהרגשה.
הבטן שמתהפכת כל הבוקר לפני התחרות, הדופק המואץ, היובש בפה וההמתנה שנדמה כי אורכת נצח על קו הזינוק לפני המירוץ בו אני ואת הולכים לרוץ… כן כדי לשבור את השיא שלי ושלך. ובעיקר שלי, עם עצמי אל מול עולם בני האדם.
אז מהר מאוד הבנתי שאני לא אוהבת להתחרות למרות שמאוד אוהבת לנצח. אבל מעל הכל שרתה גם ההבנה המוחלטת שכרטיס היציאה שלי מחיי היומיום המשמימים והרפיטיטיבים (דע עקא הישיבה בכיתה עם עוד שיר חסר משמעות בשיעור ספרות/תרגיל במתמטיקה שמבוצע בעיקר על ידי מורה גינרי ועייף וכיוצ״ב) היה הספורט התחרותי. אז זרמתי.
בהתחלה זה היה מיונים בשיעורי ספורט אל מול הכיתה עצמה, אחר כך היה להוציא אותי באמצע שיעור על מנת ללכת לרוץ עם כיתות בוגרות יותר ולבסוף מירוץ עירוני, מחוזי, ארצי והיי אפילו בינלאומי… הקדימון היה סבל שבצידו חיכו ים של סוכריות להמתיק את הגלולה.
הכרתי אנשים מכל הרבדים, התדוועתי לסיגנונות שונים, הלכי רוח, רקעים, תרבויות ובשלב מאוד מאוד מוקדם הבנתי שהעולם הוא גדול ורווי אבני חן וכי להשאר בביצה השכונתית, צפונית ו״מפומפרת״ ככל שתהיה – לא יהיה רעיון טוב בעבור אדם רחב אופקים כמוני, ילדת העולם הגדול, ספורטאית תחרותית.
אך בשלב מסויים הסלידה שלי מהסטרס שלפני כל מקצה גבר על כל תחושה אחרת ופרשתי בעודי בשיאי… אפילו לפניו. הצורך שלי להיות בשלווה וללא המבטים המוזרים, התחושות המותחות, המרפקים שצריך תמיד לדחוף איתם וכל האנרגיה הדחוסה הזו לא התאים לדגיגה שוחרת השלום וההרמוניה שאני. רציתי אור ואהבה, ים ויצאתי לחפשם, על גבעה ועל הר.
חיפשתיהם בצבא אולם לא מצאתיהם אז הלכתי למסלול קצונה אחרי ארבעה חודשים וגם שם לא נמצאה השלווה, חיפשתיהם בטיול בחו״ל אולם לא מצאתיהם אז טיילתי בלבדות עילאית כדי להיות אני עם אני, חיפשתיהם בלימודי משפטים (למרות שהתכנון המקורי היה בכלל הודו) אבל לא מצאתיהם גם שם, חיפשתי בזוגיות, בין בני המשפחה, חיפשתי בחיים התל אביבים מלידה, בחדר כושר, בלימודי יוגה, בלימודי זומבה, בעולם המוסיקה ואפילו לקחתי נתיב של רפואת צמחים כדי למצוא את סעיף אי התחרות הנכסף.
ואם לא זאת אף זאת, כנראה שמרוב ייאוש הלכתי לחפש חוסר תחרות אצל חמותי שתחיה, אם תחפוץ נפשה… אבל גם זה נדון לכישלון אמיץ.
איפה לא חיפשתי איפה? חיפשתי מתחת לסלעים ובמרומי פסגות, במעמקי הים ובצניחות ממטוסים, באומנויות לחימה ובמגוון תחומי ריקוד, בלימוד שפות ובלימוד אנשים, חיפשתי במרומים וחיפשתי במעמקים ואם לא הספיק אז גם במורי נבוכים אך השלווה ואי התחרות בוששו מלהגיע וכל מה שהצלחתי למצוא זה את אותו הדבר -קדימון של סבל שבצידו חיכו ים של סוכריות שהמתיק את הגלולה. התחרות מצאה אותי, לא השלווה.
ואז זה הכה בי… כך פתאום, ההבנה הבלתי מעורערת שככה נוצרתי, מועדת לתחרות שכזו. שלא משנה מה אעשה או במקרה שלי מה לא אעשה הם יתחרו בי, או לפחות ינסו… וכשיעשו כן לא אוכל שלא לשלוף את הגלדיאטור, הסמוראי, הבננה לוטי על חוף ים תאילנדי שבשבריר השניה תשבור כל דיאטה עמידה – כי היא פשוט כל כך יותר מפתה.
אז לחיי הבננה לוטי של שי הבנגלדשי… שלימד אותי שדברים מצויינים מגיעים באריזות קטנות, שאם אין אני לי מי לי, שגם אדם עני יכול להיות נדיב, שלאהבה אין שתי פנים וששום בריה חיה לא יכולה לעמוד בפני נוטלה-בננה-חלב קוקוס-ובצק. ושאם במקרה, אבל ממש במקרה מישהו מנסה להוציא ממני את הבננה לוטי שבי – אז לתת לו שפריץ הגון של חלב קוקוס לעין ופשוט לנצח כי בתחרות כמו בתחרות-אין כזה דבר שאין כזה דבר.
זו רק אני או שנראה כי החיים הפכו כאן לבלתי נסבלים? לא באופן רציף, לא באופן מתמיד אבל משום מה מלווה אותי תחושה שעם כל כישורי הרבים אני חיה יותר ויותר על ספקטרום הבלתי נסבל.
אלימות, שחיתות, כאוס, אנשים רבים צועקים רוצחים מרמים, מגיפות מסיכות, גידופים, שברי דמוקרטיה בצורת ממשלים חלשים שנופלים כל שני וקמים בחמישי עם המצאה אפילו יותר הזויה מקודמתה. קרינות, קדיחות, גלי חום. גזענות במסווה של נפוטיזם מכל כיוון אפשרי והסלמה מהצד המופלה לרעה באופן אלים באותה המידה. יותר ויותר תאוריות על השתלטות עויינת על איך אנחנו אמורים לנשום בחמישים שנים הבאות, האזנה כפגיעה בפרטיות באמתלת ביטחון ופחות ופחות שליטה על כספנו, נכסינו, רצוננו וחירותנו. ואם לא זאת אף זאת, הכפייה על כל סוגיה דופקת על דלתינו.
באלאגן באלאגן באלאגן.
וחוסר האחווה… מה איתה? לאן הגענו? ויותר מדויק: לאן אנו הולכים? וממתי הספקטרום נהיה ספקטרום הסבל ולא ספקטרום החיים? סטנדרטים כידוע זה דבר יחסי… האם הורדנו את הסטנדרטים מחיים ל… הישרדות בוטה?
ואוי… כמה שבוטה…
בוטה כמעט כמו ביטוי קלוקל שאבד עליו הכלח. הפכנו להיות עצבנים, לוחמנים, אלימים מילולית ופיזית כ default של מערכת ממוחשבת עם וירוס נבזי. והוירוס כדרכו של וירוס ניזון מהמאכסן שהולך והופך יותר מדוכא, שלילי, ביזארי, חסר יושר חדוות חיים ורצון לסייע. הוירוס זה אנחנו ואנחנו זה הוירוס.
יש שיגידו שזה טיבו של דיכוי… היכולת להטביע לאנושות את הראש מתחת למים באופן שרק לפרקים יוכלו להוציא את הראש לשאוף שאיפה קטנה כדי לא למות לחלוטין (כי בואו, העולם עוד צריך נמלים עובדות) ובחזרה למים, אשר שם במקום לזרום נאבקים עד נשימה אחרונה רק כדי להוציא את הראש שוב מעל המים…
אז כן… יכול להיות שזו תחושה סובייקטיבית של אנשים שרוצים להתנער מלקיחת אחריות אישית, יכול להיות שהממסד מנסה לעשות את המיטב במסגרת האילוצים ואין האונות בו מתנהל בעשורים האחרונים ויכול וזה משהו שתמיד היה קיים והיום פשוט מדברים עליו יותר… אבל בין כל הWhat if's האלו קיים משהו אחד שנראה כ-די אבסולוטי. משהו שלא משנה כמה כביסות נעביר אותו עדיין הריח המצחין ישאר כמו בכביסה עיקשת שלא צולחת ואנו מוצאים את עצמנו בוכים לאמא על ״מה עשיתי לא בסדר?״.
אוי אמא, מה עשינו…
החוסר יכולת שלנו לאהוב ולקבל את האחר כפועל יוצא של חוסר יכולת שלנו לאהוב ולקבל את עצמנו.
כמה שאני נתקלת בתופעה בשנים האחרונות… כמעט על בסיס שעתי. בסופרמרקט, בעבודה, בכביש בפגישות משפחתיות (!) וכמעט בכל פינה. כמה אנחנו אוהבים לא לאהוב? כמה אנחנו אוהבים להבדיל וכמה… אבל כמה אנחנו אוהבים להוקיע את מה שאנחנו לא מבינים.
קבלת האחר (ממני) כמעט והתאיידה… ואת מקומה תפסה שנאת החינם. באנו חושך לגרש, אבל בידינו אין כבר אור, במקסימום אש.
ואש זה כח יוצר אבל גם כח מכלה… ונדמה אבל רק נדמה שכילינו את נפשותינו בשם הכלום והסתם. אנחנו מכלים את נפשותינו לשם הוכחה עיקשת למוסר כפול וצבוע. יצר הרע משתלט שוב ושוב והאש שורפת כל זכר לחמלה, אנושיות, חברות ואהבה. ואיפה האהבה?
שמישהו יביא כבר דלי של מים כי נשרפות לי האצבעות מלכתוב אותיות של אש… שמישהו ישקה אותנו הצמאים ליחס, אהבה, רעות הדדיות כי יבשו גרונותינו מלצעוק חמאס. שמישהו ירווה את אדמת הטרשים עליה אנו מנסים, ללא הועיל להפריח שממה שממזמן היה נדמה שפרחה אך חוזרת להראות קרחותיה. שמישהו ישיב עטרה ליושנה, שהכנות תשוב למחוזותינו, שהיושרה תשכון בלבבנו שהאופטימיות תשוב לנחלתינו.
שיש עוד סיכוי אחד לאהבה. ואם לא אז שתתפוצץ כבר הבועה…
לחיי סוף שהוא תמיד התחלה.
שאלות קיומיות ברומו של עולם… בצל החיים המודרניים, בצל המציאות העכשווית, בצל עידן האינטרנט, המידע והקפיטליזם הספק מעניין ספק מוזר שאופף את עולמו.
אני שואלת, תוהה, חוקרית, חושבת, חשה ולבסוף עונה משהו.
משהו טוב? משהו רע? משהו לא נורא?
נחיה ונראה… אבל הכי חשוב שנחיה
לחיים
זה הפוסט הראשון שלי
השארו איתי ונגלה את העולם יחדיו.
באהבה והצלחה מרובה לכולנו